אפשר לראות את החיים כגזר דין מות ללא תאריך, אבל אפשר גם אחרת, לראותם כחנינה, על תנאי, ללא תאריך תפוגה, וזה נכון גם כך וגם להפך".
איזה משני חצאי האמירות מורבידית פחות? זו הראשונה, הפסימית, או שמא השנייה, שהתחפשה לעליזה, אולם לא משאירה שום תקווה, NON, WHAT SO EVER.
האמת, בעיני אין הבדל משמעותי בין שני ההיגדים שמשויכים ל"יואכים הופשטטל", (אוניברסיטת יינה, תורינגיה, circa 1800), כמו, שאין הבדל של ממש בין אופטימיות לפסימיות, למעט אולי במפלס האטימות, שגבוה יותר אצל האופטימי, על אף שאינו נעדר גם מן המאפיינים הדומיננטיים של רואי השחורות גם כן.
ולשם דיון בסוגיה, ננתח אמירה, שנדמית שטוחה כמו הפלטפוס של אכילס*, למרות שיש בה עומק פילוסופי בלתי מבוטל, שלא היה מבייש אפילו את ארתור שופנהאואר, אשר קנאתו להגל הביאה לפיטוריו מאוניברסיטת ברלין, (על אף שאת הדוקטורט העניקו לו ביינה, פחות או יותר בתקופה שלימד בה האדון הופשטטל, שדנתי בהיגדו מקודם):
"אתה יכול לקיים יחסי מין פעם ראשונה עם אותה בחורה רק פעם אחת, וזהו"**.
כך המשפט הזה יכול להיות רווי באופטימיות, אם הדגש בו על הייחודיות של יחסי המין בפעם ראשונה, שהיא גם היחידה מן הסתם, באופן אבסולוטי, מאידך פסימית לגמרי, מן הבחינה של הפסד הראשוניות, (חשבו על משמעות האוטנטיות, הכיבוש, שהם רק חלק מן הניואנסים שאובדים לנצח), בעיניו של רואה שחורות כמוני.
אפשר כי המלכוד הזה, שיש בו יסודות טאוטולוגיים, נמצא בבסיסם של חיי הפרישות שגזר על עצמו ארתור שופנהאואר, שלא התחתן אף פעם, אולם הרהוריו בתחום החוויה המינית, שימשו רבים וטובים, כמו גתה, ווגנר, ניטשה ופרויד, שחלק גדול מן ההתייחסות לתת המודע אצלו, (פרויד), מתבסס על הערות של ארתור שופנהאואר, כמו גם רמיזותיו על הדומיננטיות של המין בחיי האדם, שהדיון בו היה סוג של טאבו לפניו, ללמדנו כי יש הבדל תהומי בין "מחשבה על והמעשה גופו", וזה נכון לכל תחום של החוויה האנושית, בהחלט לא רק לסקס, שבחשיבותו עוד נדון בהקשרים שונים, כי מי שפותח במשפט מחץ על מהות החיים, צריך לרכך את האמירה באמצעות דיון בנושאים אטרקטיביים כמו סקס, גם כן.
כך, זכייה מכול סוג, יכולה מצד אחד לרומם את נפשו של הזוכה ומן הצד האחר, להרוס את המוטיבציה שלו, ולשמש מוטיב של סירוס, אלא אם מעינות האמביציה שלו בלתי נדלים, תכונה מאוד חשובה אצל פוליטיקאים ואלי הון, אולם היא צריכה להתחבר לרדידות, כדי להיות ממש אפקטיבית.
אם נחזור למשפט הפתיחה, ולראייה כביכול שונה ביחס לחוויה שנגזרת ממנה, נניח כמו הצלליות במערה של אפלטון לעומת העולם הפנימי אצל קנט וארתור שופנהאואר, נראה שאצל שתי גישות כביכול שונות, החוויה בעצם אקזיסטנציאלית, ודווקא בדיסציפלינה הזאת, הדיון בניכור האנושי ובאלמנטים של חילון שנובעים ממנה, נפגשים האופטימיות והפסימיות במידה מסוימת, ושתי הגישות האלה יכולות להיות רצויות ולגיטימיות, מן הבחינה האתית לפחות, על אף שהמידה הזאת, האתית, במציאות של היום, נדמת בלתי חשובה לגמרי.
ובשאלה הזאת, שנזרקה לחלל הכיתוב, של משמעות ה – Ethic, [(בתרגום לעברית, זה מוסר, אבל בי נשבעתי, שפשר המילה באנגלית, היא הרבה מעבר לזה), כמו גם האופטימיות והפסימיות, (שכלל אין להן אלטרנטיבה לוקאלית וההסתייגות, להיבטים הבלשניים בלבד)], אני רוצה לדון, כי אני לגמרי משוכנע, שלראשון לפחות, בהקשר האנושי, אין שום תחליף, למרות שכבר המצאנו ל"הכול" תחליף או גרסת דייאט – לייט, ויש שמציעים מהדורה כזאת, גם לערך הזה, שמבחינות רבות עושה את ההבדל ביני ובינך, לבין הקרוקודיל נניח.
(ולהמחשת האמירה, תארו לכם את ג. יפית, מוכרת "אינסטנט מוסר" באריזות של קילו).
אז כך:
וכאן אני מפסיק להיות איש של "בשורות טובות", והופך ל"שליח ממרתון", שסופו די ידוע: (ואני מבקש מכל אחד מכם, להביט היטב ברץ המרתון שמגיע למקום הלפני האחרון, אבל מגיע לקו הגמר בכל זאת,, כדי להבין כמה האתונאים בעניין הספציפי הזה, היו חרא, בעת שהרגו את השליח שבישר להם כי הפסידו בקרב לפרסים, שלא היו נחמדים כבר בעת ההיא, אולם ידעו בכל זאת לנצח, למרות ששלושים שנה אחרי, ברצח של סוקרטס, האתונאים לא ממש הבריקו גם כן).
אולם בואו נזנח את בני אתונה כעת, ונתמקד באבותינו, שגם להם, מסיבות טובות, וטובות פחות, יש חשיבות מסוימת במקסם, (או שלא, ימים יגידו), של הציביליזציה האנושית, על אף שגם באמירה הזאת, נטיב אם נדע את הפרופורציות. (ואולי המידה הזאת, של מידתיות ואו פרופורציות, נמצאת בבסיס הכי נמוך=ראשוני=קריטי, של הפספוס הקולוסאלי שלנו, על דורותינו, כחלק מן היהדות והישראליות ואיך היא משתלבת במרקם הגלובלי, זה שכול בני האדם שותפים בו).
***
הנוף של ים המלח, או מה שנותר ממנו, (ושלא בזכות האחים עופר, שיבדלו לכל מיני דברים, רק לא למה שנהוג לאחל לזקנים באופן אוניברסאלי, בהיבט המנומס נניח), הוא מן הנופים הכי אינטרוסיביים שאני מכיר, ומהלך עלי באופן הכי חזק שיש, בכל גיחה אליו, ולא מעט בזכות סדום ואמורה, ומה שהסיפור המקראי אודותם, מעורר אצלי.
ובעניין הזה, של שתי הערים, "נחלקו חכמים במשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה י') האם האומר "שלי שלי ושלך שלך" זו מדת סדום. חלק מחכמי ישראל קבעו כי חטא סדום ועמורה היה שלא נתנו מעצמם למרות שלא היה חסר להם כלום וארצם הייתה רחבת ידיים, ..., חלק אחר למדו שהם נהגו באופן ממוסד בעוינות לזרים שהתבטאה באונס של כל אורח בעיר, ובמעשים אכזריים.
הנביא יחזקאל תולה את חטא סדום בהזנחת החלשים שבה וחוסר מתן צדקה לענייה", (וויקפדיה).
כך מצטיירת סדום המקראית בעיני כותב הערך בוויקפדיה, הרבה לפני ש"תורת המלך" קיבלה גושפנקא ציבורית אצל המיעוט שקובע בפלסטינה***.
ואני אומר במידה של התאפקות והמעטה, שאינה מקובלת עלי, שמי שכתב את הזבל הזה, ומי שחושב לרגע קט, שאפשר לתת למחשבות מן הסוג הזה לגיטימציה בדפוס, אינו נכלל במניין בני אדם, אלא אם יסכים, שהיטלר, גבלס וחבורתו יהיו שם גם כן, ולזה יש השלכות בלתי סימפטיות עליו, עלי ועל כולנו.
וזה בדיוק העניין, של פרופורציות כמובן, אולם לחומרה הפעם.
הרי את אייכמן תלינו ברוב הדר, ומה עם הרב יצחק שפירא ויוסף אליצור, למה הם ראויים?
בדיוק לאותו עניין, כי אייכמן לא רצח, (כמוהם), אף יהודי, (או גוי לגרסתם), אולם הניירות שמילא, שימשו גושפנקא חוקית – מוסרית, להמתה של שישה מיליון יהודים, כפי שמילות שני הרבנים-מפלצות, משמשים באופן זהה, להמתה של גויים פה ושם, כמו גם באיתמר, כי אין נפקא מינה ליהודי או לגוי, למרות הנטייה הרצחנית של חלק בלתי מבוטל בעם הזה לחשוב אחרת.
יהודים ככול הגויים, מחרבנים פעם ביום, זוללים לסובא, מזיינים מידי פעם ויהוה שלהם, (אם הוא בכלל שלהם), בעיני לפחות, קצת נחות מן הקרמה של בני המזרח הרחוק נניח, שיכול להסביר כל כך הרבה וכל כך טוב, בלי לתבוע שום דבר, אפילו לא קרבן של פסח, ומן הבחינה של ישות על, מתוחכם בהרבה, מן הישות שאנחנו היהודים, המצאנו, על אף גאוותינו לעניין הזה של המונותיאיזם.
(אם ליכולת הפשטה יש משמעות בהקשר של אינטלקט, ועל זה, בעיני לפחות, אין שום מחלוקת).
ונחזור כעת למשפט שבו פתחתי:
גזר דינם של היהודים, מעת ש"פונטיוס פילטוס" גזר את דינו של הקולגה ישו, היה למות או לגלות.
לפני כשישים שנה, קיבלנו חנינה, אולם התקופה לא נקצבה, היא בידנו.
אנחנו יכולים ללכת בדרכם של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור וחבורת ההזויים שייצרה אותם, ולהתכלות בטווח נראה לעין, או יכולים להמשיך ליהנות מדחייה ללא תאריך, ולהמשיך לזיין, לאכול ואפילו להתרבות בינתיים. (הבטחתי זיונים, הנה קיימתי).
הבחירה, לזמן מה, עדיין בידנו.
וכמו שאמרו הקולגות שלנו במצרים ובתוניס, לא מוכרחים להמתין לבחירות כדי להגיד "עד כאן", לפסולת, שמושלת בנו.
לעיתים אגרוף מונף, חזק בהרבה מן הפתק בקלפי.
אפשר לקצר את תקופת ההמתנה, והתירוצים וההצדקות, תמצאו בשפע אצל ברק ועד נתניהו, (ומקומה של הגברת לבנה, לאחר אתמול בקשר לעזה, לא נפקד מן הטריבונה.
*למרות שהעקב כמסובב נשמע פי כמה יותר סקסי. (אולם דווקא בו, בפלטפוס, הסיבה לפגיעותו, למרות הקונספט של העקב, שאינו אלה המצאה, של הוגים אלמוניים, שרצו בעיקר לרומם את הומרוס).
**הריפוי של שופנהאואר – ארווין יאלום, כינרת, זמורה – ביתן, דביר 2004, ע' 38.
***כי בעצם הדיאלוג מתנהל בין הקיצוניים שלהם ושלנו, ולנו, לרוב האמיתי, בזכות פחדנות ההנהגה, אין סיכוי של ממש לבטא את דעותינו.
נ.ב. - יואכים הופשטטל לא אמר את מה שיחסתי לו אף פעם, (למיטב ידיעתי), הוא גם לא השתייך לסגל של האוניברסיטה בטורינגיה, לא ממש התעמקתי בעניין. (אבל אם כולם ממציאים, גם אני יכול, אני כולה בלוגר).
כותב, מבקר ומייחל.
